על פי נתונים מהקרן לרווחת נפגעי השואה, מחצית מניצולי השואה בישראל רוצים לצאת מהבית אבל לא מסוגלים. הם כלואים בדירות שלהם, לא מסוגלים לרדת במדרגות, לא יכולים ללכת למכולת או לבית הקפה. הרגליים לא מחזיקות, הנשימה קצרה, הכוח נגמר. היציאה היחידה שלהם מהבדידות היא כשמישהו בא אליהם.
הסיפור של חנה
חנה בת ה-91 מחולון לא יצאה מהדירה שלה כבר שנתיים. “הרגליים לא מחזיקות,” היא מסבירה. “המדרגות תלולות מדי, ואין לי את הכוח. פעם הייתי יוצאת כל יום, הולכת לשוק, פוגשת חברות. עכשיו? אני יושבת בסלון, מסתכלת בטלוויזיה, ומחכה.”
“אני מחכה לדפיקה בדלת,” היא אומרת. “זה מה שאני עושה כל יום. מחכה שמישהו יבוא. זה האירוע של היום שלי.”
כשהארוחה היומית של לחיות בכבוד הופכת לאירוע המרכזי של היום
ומישהו בא. כל יום בשעה 12:00 בדיוק, מתנדבת של עמותת “לחיות בכבוד” דופקת על הדלת של חנה. היא מביאה ארוחה חמה, אבל יותר חשוב – היא מביאה חיים. “ברגע שאני שומעת את הדפיקה, הלב שלי קופץ,” מספרת חנה. “מישהו בא! מישהי זוכרת שאני קיימת! זה לא רק האוכל – זה לדעת שיש עולם בחוץ שאכפת לו ממני.”
הארוחה היומית הפכה לאירוע המרכזי ביום של חנה. היא קמה בבוקר, מתארגנת, מתלבשת יפה – כי היום יבוא מישהו. היא מכינה את השולחן, שמה כוס תה, מחכה. “לפני שהעמותה התחילה להגיע, הייתי קמה ולא יודעת למה,” היא מודה. “עכשיו יש לי סיבה. יש לי משהו לחכות לו. יש לי מבנה ליום.”
הסיפור של חנה חוזר על עצמו אלפי פעמים ברחבי הארץ. ניצולים שכלואים בבתים שלהם, ממתינים ליד הדלת, מציצים מהחלון לראות אם המתנדב כבר מגיע. “הם מזהים את הרכב שלנו,” מספר מתנדב ותיק. “יש ניצולה שגרה בקומה שלישית, היא יודעת בדיוק מתי אני אמור להגיע. ברגע שאני מחנה, אני רואה את הווילון זז. היא כבר בודקת.”
ביקור עם משמעות
הפחד לפספס את הביקור הוא אמיתי. ניצולים שלא שומעים טוב מפחדים שלא ישמעו את הדפיקה. כאלה שקשה להם ללכת מפחדים שייקח להם יותר מדי זמן להגיע לדלת. יש כאלה שישנים עם המפתח ליד המיטה, למקרה שהמתנדב יגיע מוקדם.
“אנחנו יודעים את זה,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “ולכן המתנדבים שלנו לא ממהרים. הם דופקים ומחכים. דופקים שוב ומחכים עוד. הם לא עוזבים עד שבטוח שהניצול לא בבית.”
המגע האנושי שמגיע עם הארוחה הוא קריטי. בשביל מי שלא יוצא מהבית, שאין לו ביקורים, שהעולם שלו הצטמצם לארבע קירות – הדפיקה על הדלת היא חמצן. “רופא אמר לי פעם שהארוחות שאנחנו מביאים מאריכות חיים,” מספר ארז. “לא רק בגלל התזונה – בגלל שהן נותנות לניצולים סיבה לקום בבוקר, סיבה לחיות.”
חנה מחולון מחייכת כשהיא מדברת על המתנדבת שלה, רונית. “היא כמו השמש שלי,” היא אומרת. “כל יום בשעה 12:00 השמש עולה. רונית מגיעה, ויש אור.”
לחכות ליד הדלת. זה מה שעושים הרבה מניצולי השואה בישראל. וכל יום, מתנדבי “לחיות בכבוד” דואגים שההמתנה תהיה שווה – שמישהו אכן יגיע.
